תנועה אקסטטית לחיבור וגילוי עצמי

בין גיל עשרים ואחת לעשרים ושבע, בין תל אביב לניו יורק, בין עבודות מזדמנות ללילות במועדונים כמו הגלינה, פינק אלפנט, החתול והכלב, לא מדויק לומר שיצאתי "להתאוורר" כי אוויר בטוח לא זכור לי שנשמתי שם ותנועה אקסטטית בכלל לא הכרתי כאופציה.

זוכרת שהחזקנו ידיים בהליכה בטור בדרך לצד השני של המועדון בשביל איזה בחור ששידר פוטנציאל, ואת המעברים שבין דרינק לסריקת בנות אחרות, וכמובן את תחושת השכרות ואיבוד כל שליטה עצמית שבדרך נס הצליחו להחזיר אותי הביתה. אני מבינה עכשיו את ההבדל המהותי בין לצאת למועדון לבין לצאת לרקוד.

יכול להיות שהמרחב והדיג'י וכל החוויה הזו שעמדתי בשבילה בקור כדי להיכנס היה סוג של קמפיין שיווקי לקבוצה של אנשים שמצאו את הדרך להתפרנס ומכרו משהו שהוא הכל חוץ מלרקוד?

יוצאת כביכול למסיבה במרחב עם מוסיקה אבל המטרה כל כך מטושטשת. מרגיש לי כמו גיני פיג כחלק מניסוי מעבדה שהביא תוצאות מדהימות להוכחת הצורך במרחבי תנועה. מוסיפה לעצמי את הקרדיט שאני רקדנית מגיל 4 - אבל וואלה, ילדות לא מבינות את המתנות של הריקוד כשהן מובלות על ידי כראוגרפיה מול מראה. מתי המורה המדהימה שלי לבלט נתנה לנו רגע של ריקוד חופשי לצלילי הפסנתרנית שניגנה כדי להתחבר למוסיקה?

ריקוד אקסטטי, כפי שהשם מרמז, מוביל לרוב לתחושת אקסטזה. להבדיל ממועדון החתול והכלב, הריקוד האקסטטי הוא אינטואיטיבי ללא כוריאוגרפיה שתורגל במשך מאות שנים.

ד"ר אליזבת ניומן, מטפלת בתנועות ריקוד אומרת, "כשאדם רוקד בצורה אקסטטית, זו חוויה שונה לגמרי מאשר לרקוד בחדר או במועדון עם חברים. אנחנו לא מסתכלות על אחרות או שמסתכלות עלינו באופן שיפוטי - אנחנו פשוט במצב של הוויה".

ריקוד אקסטטי שונה במידה רבה מ"שיעור ריקוד" טיפוסי בכך שאין כוריאוגרפיה. למרות שאני כן מלווה תנועתית ומנחה את התנועה במרחב, אבל בדרך כלל הרוקדות מייצרות בעצמן את שבילי הגישה והחיבור בין המוסיקה והמרחב לבין הגוף והמיינד. לראות את זה קורה ולהרגיש את הריקוד כמו שהוא קיים בתוכנו, זהו בהחלט מראה יפייפה ותחושה מדהימה.